הדברים שהכנתי להביא לפניכם בשבת ההיא התבססו על תחושת איום שחשנו. איום על ערכינו ועל אורחות חיינו במדינת ישראל. בתמימותנו, לא עלה בדעתנו שהתנהלות הממשלה הנוראה הזו מהווה איום ממשי, פיזי, הכי נורא שיש. תמימותנו נעלמה באחת ב 7.10 ופתאום נוכחנו שהתרחישים הקשים שראינו לנגד עיננו על אובדן הדמוקרטיה, השוויון, זכויות האדם, מחווירים על רקע המציאות של הפקרה שהביאה לטבח אכזרי במאות ישראלים, לאבדן ביתם של אלפים, לפינוי עשרות אלפים – וזאת רק בצד שלנו. ומאז, במשך 3 חדשים, נוכחנו שהכישלון לא היה נקודתי – אנחנו במלחמה מתמשכת שהדבר היחיד הוודאי בה הוא שהיא גובה קורבנות רבים מנשוא. עם ממשלה שאינה מתפקדת בשום תחום, וספק רב אם וכמה מהחטופים שעדין שם יחזרו, ובאיזה מצב.

מהלכי החקיקה עליהם הכריז השר לוין לפני שנה בדיוק באו לעגן שינוי בנורמות השלטוניות, שהתנהל בהדרגתיות ובמידה רבה "מתחת למכ"מ" כבר שנים רבות. כללי המשחק בשלטון דמוקרטי מכתיבים את האיזונים והבלמים בין הרשויות אך מה שעומד מאחריהם הם ערכים. ערכי היסוד עליהם הושתתה מדינת ישראל נקבעו במגילת העצמאות: חירות, צדק, שיוויון ושלום.

מתוך ההסכמה הרחבה על ערכי יסוד אלו התקיימה והתקדמה המדינה במשך עשרות שנים, כאשר גם ללא חקיקה הדוקה היה ברור לכל מה "ראוי" ומה אינו ראוי בהתנהלות הנורמטיבית בכלל ושל נבחרי הציבור בפרט. השחיקה מלווה אותנו כבר שנים רבות, והגענו למצב בו "אינו ראוי" כבר אינו מספיק לנבחרי הציבור, וכל מה שאינו אסור במפורש בחוק הפך למותר; מצב בו הגנה על זכויות אדם הופכת ל"שמאל קיצוני"; ובו "שיוויון" הפך למילה גסה, ואזרחי המדינה מהחברה הערבית מופלים באופן עקבי.

מול כל זה קמה תנועת המחאה. תנועה נפלאה שאני, אתם ואתן חלק ממנה, ושצמחה מיוזמות שונות ומכיוונים שונים, גדלה והתעצמה, וכמו בכל 39 השבתות שקדמו, גם ב 7.10 עמדה להוציא מאות אלפים לרחובות, למאבק על ערכי היסוד שלנו – ערכי מגילת העצמאות. ערכים אלו הם שבבת אחת הסבו את המאבק ממחאה למילוי הואקום של ממשלה לא מתפקדת בהתארגנות אזרחית מופתית. הראנו שהדוגלים בדמוקרטיה ליברלית אינם מסתפקים בנאה דורש, אלא מוכיחים עצמם בנאה מקיים. לא דמוקרטיה פורמלית שמתבטאת בבחירות, ובעקבותיהן שלטון תחת קומבינות פוליטיות המובל ע"י אדם זה או אחר, שאחריו נוהה עדת חסידים הפועלת להסטת משאבי המדינה לאינטרסים צרים ומגזריים, אלא דמוקרטיה מעשית, בה כל אחד ואחת נרתמים לתת מענה לכלל, למיקסום האינטרס הציבורי הרחב.

שנת 2024 התחילה עם תקווה בפסקי הדין של בית המשפט העליון, שכנראה עצרו לפי שעה את ההפיכה המשטרית. יחד עם זאת, המאבק על ערכינו לא תם, ולכן אנחנו כאן הערב. לאן להפנות המאבק עתה? יש אומרים – להפלת הממשלה. זה כמובן נכון, אך לא מספיק. כאמור, בחירות אינן ערובה לדמוקרטיה ועלינו להמשיך במגמה שהחלה ב 7.10 בה תנועת המחאה מקיימת דמוקרטיה מעשית שעליה תבנה ישראל החדשה, מהטפחות למסד (BOTTOM UP).

מאז 7.10 כולנו נעים בסקלה שבין עצב לכעס, ומודאגים ממה שיהיה. חשוב בעיני שכל אחד ואחת מאיתנו ימצה את הערוצים המתאימים לפעילותו ליישום הדמוקרטיה הליברלית. אני באה מהאקדמיה, שבימים אלו פתחה שעריה למאות אלפי סטודנטים מכל מגזרי החברה בישראל. אני קוראת לעמיתי ולעמיתותיי באקדמיה, שערכיה במידה רבה חופפים את ערכי הדמוקרטיה הליברלית, למלא את תפקידם כנושאי דגל העגלה המלאה שלנו. ובמיוחד, להפוך את המוסדות להשכלה גבוהה לדוגמא ומופת ליישום ערכים אלו, ולקיום דמוקרטיה מעשית בה חברות וחברי הקהילה הערבים יהיו וירגישו שווים ומוגנים.